JavaScript
קוד JS אמיתי, שמקומפל בשמירה, ללוגיקה שתוכנית דקלרטיבית לא יכולה לבטא.
תוכנית JavaScript מחזיקה קוד מקור אמיתי ב-scriptData.value, פתח המילוט ללוגיקה שקבלת נתונים, שמירת נתונים או אצווה דקלרטיביות לא יכולות לבטא. היא מקומפלת בשמירה (save_prog מריץ את אותה בנייה ש-Studio מריץ ומחזיר data.compile, { ok: true, dependencies } או { ok: false, error }), והיא רצה עם API אמיתי לשדות, לטבלאות ולאירועים, ולא רק עם אלמנט DOM.
מאפיינים
חוזה ההרצה
הקוד הוא גוף אסינכרוני פשוט, בלי export, בלי עטיפה, ומורץ כך:
params הם הפרמטרים של הקורא שכבר חושבו. xu הוא ה-API של סביבת הריצה: שדות, שורות מסד נתונים, אירועים, HTTP. await עובד בחופשיות כי העטיפה אסינכרונית. מרכאות מותרות כאן, בניגוד לערך של מאפיין xu-script.
קריאה וכתיבה של טבלה
שיטות dbs_* מקבלות את ה-_id של הטבלה, ולעולם לא את שמה. ההקרנה fields ב-dbs_read אופציונלית: [], ברירת המחדל, מחזיר את כל השדות, ורשימת מזהי שדות מחזירה רק אותם.
העברת נתונים פנימה: שדות, לא פרמטרים
call_native_javascript לא מחשבת עטיפות פרמטר מסוג {value, fx}, סקריפט שנקרא כך מקבל את האובייקטים המילוליים {value: "", fx: "@field"}, ולא ערכים שנפתרו. הדפוס האמין: הקורא מכניס את המטען לשדה קודם (צעד update או שדה קלט עם xu-bind), קורא לסקריפט עם parameters: {} ריק, והסקריפט קורא עם xu.get_field_value ומדווח בחזרה עם xu.set_field_value. קריאה מסקריפט אחר שונה, פרמטרים של xu.call_javascript(prog_id, {...}) מגיעים כפי שהועברו.
הפעלת תוכנית JavaScript
דוגמת עבודה
להצהיר על הפרמטרים
רשומות progFields הופכות לשמות הארגומנטים של פונקציית העטיפה, לפי סדר הקריאה.
לכתוב את הגוף
גוף פונקציה אסינכרונית פשוט, ומחזירים ערך עם return אם call_evaluate_javascript יקרא אותו.
לקרוא לה ולבדוק את compile.ok
אחרי save_prog, בודקים את data.compile.ok, קומפילציה שנכשלה עדיין שומרת את המסמך עם build_error מצורף.
יוצרים צומת JavaScript תחת תוכניות, כותבים קוד בעורך הקוד, ומוסיפים פרמטרים ברשת שדות. שמירה מקמפלת מחדש אוטומטית, ושגיאות מופיעות בעורך.